החלטה בתיק ת"א 18967-06-10

שתי בקשות מונחות לפני וצריכות הכרעה, שעה שהצדדים לא הגיעו לכדי הסכמות - דיוניות או מהותיות - במסגרת הדיון שהתקיים היום. האחת, בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 7.12.11 ולפיה בוטל פסק הדין שניתן על פי צד אחד ביום 4.11.10 כנגד נתבעים 2 ו- 3 (להלן: " ההחלטה" ו" פסק הדין", לפי העניין). השניה, ככל שהבקשה הראשונה תתקבל, בקשה  מיום 11.9.11 לביטול פסק הדין (להלן גם: " הבקשה").

הלכה למעשה, שעה שמתברר, כי החלטתי הקודמת מיום 27.11.11 לא הומצאה לתובעת, אכן דין ההחלטה (המאוחרת) להתבטל.

יחד עם זאת, משעיינתי בכלל כתבי הטענות ושמעתי את הצדדים בדיון שבפני (שהסכימו כי החלטות תינתנה על יסוד כתבי הטענות והטיעונים בעל פה), שוכנעתי, כי התוצאה המהותית של ההחלטה דינה להיוותר על כנה, קרי, דין פסק הדין להתבטל.

טענות המבקשים,  נתינים זרים, בין היתר, הן כי יש לבטל את פסק הדין הן מן הטעם הדיוני  שהוא ניתן כנגד מי שאינם הנתבעים והלכה למעשה לא ניתן לביצוע נגדם, כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק הואיל ולא בוצעה להם המצאה כדין מעולם ולחילופין, משיקול דעת בית המשפט, נוכח זכות הגישה לערכאות, נוכח סיכויי ההגנה לכאורה (במיוחד שעה שהגישו תביעה נגד התובעת עצמה עוד קודם לכן ואילו התובעת משיקוליה בחרה להגיש תביעה נפרדת בחלוף זמן רב, נגדם). עוד טוענים התובעים כי במיוחד שעה שעסקינן בנתינים זרים שאינם דוברים עברית אין מקום להקפיד הקפדה יתרה על כללי הדיון במיוחד בשלב זה ובמיוחד שעה שעוד ביום 16.8.10 הגישו תצהירים וביקשו כי כתב התביעה בעניינם יתורגם לשפה הסינית (הגם שכבר עתה יוער, כי לאיזה ניב מן הניבים המדוברים בסין כוונתם, לא הבהירו המבקשים כל עיקר). עוד טוענים המבקשים, כי עקב מצוקתם הכלכלית נבצר מהם לשכור שירות עורך דין על מנת לעקוב אחר מהלכי ההליך המשפטי. לבקשתם צרפו המבקשים תצהירים נושאים חותמת מיום 16.8.10 של בית משפט זה ובו ביקשו שכתב התביעה יתורגם עבורם לשפה הסינית (יצוין, כי לא מצאתי ברישומי התיק אסמכתא שהבקשות שלכאורה הוגשו, אמנם תויקו בתיק בית המשפט).

התובעת מתנגדת לבקשה הואיל ולשיטתה כתב התביעה נמסר כדין לידי המבקשים, שלא טרחו להגיש כתב הגנה ואילו רק בחלוף עשרה חודשים ממועד מתן פסק הדין, ביום 11.9.11 ובאיחור ניכר, הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין. בעקבות אי הגשת כתב הגנה פסק הדין הפך חלוט ונוצרה אצל התובעת ציפייה בדבר סופיות הדיון. עוד טוענת התובעת כי אין לקבל את הנמקות המבקשים באשר למחדל באי הגשת כתב ההגנה, במיוחד בהתחשב בכך שהמבקשים עצמם מיוצגים בהליך האחר על ידי עורך-דין מטעמם וכי אין לראות בתיקון זהות המבקשים כטעם לביטולו, במיוחד כאשר אין מחלוקת שהמבקשים עצמם הם הנתבעים ע"י התובעת וממילא פרטי זיהויים עודם נחקרים.

כבר עתה יצוין כי שעה שלא ראיתי בתגובת התובעת כל ראיה בדבר מועד המצאת פסק הדין לידי המבקשים, לא ניתן להניח כי הבקשה עצמה הוגשה באיחור.  תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 מגדירה את התנאים לביטול פסק דין או החלטה על פי צד אחד, ככל שהבקשה לביטול הוגשה תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין (ולא ממועד נתינתו). הואיל וכאמור לא הציגה התובעת ראיה לכאורה בדבר מועד המצאת פסק הדין לידי המבקשים, אין לקבוע, שיורית, כי הבקשה הוגשה באיחור. זאת במיוחד נוכח טענות המבקשים בתצהיריהם לפיהן פסק הדין עצמו מעולם לא הומצא להם (השוו: סעיפים 2.12  ו- 4 בתצהירי המבקשים, שלא נסתרו).

הואיל והמבקשים עצמם היו מודעים להגשת כתב התביעה, לכל הפחות על דרך הידיעה הקונקרטית, דומני שמקרה זה אינו מגיע לכדי המקרים שבהם יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. אולם שוכנעתי כי נסיבות המקרה שבפני מחייבות ביטולו מחמת שיקול דעת בית המשפט. כבר עתה אעיר, כי גם לו אניח שהמבקשים היו מודעים להגשת כתב התביעה נגדם (כפי שאמנם מלמדים התצהירים מחודש אוגוסט 2010), אין בכך כדי לחייב את המסקנה שעסקינן בזלזול בהליכים שיפוטיים.

אין מחלוקת שהנתבעים הנם נתינים זרים ובין אם יש לאפשר להם לקבל לידיהם העתק מתורגם של כתב התביעה לשפתם ובין אם לאו (במיוחד משכבר מיוצגים הם על ידי עורך דין), בוודאי שניתן לקבל כהצדק סביר את השתלשלות העניינים המתוארת בתצהירים בכל הנוגע לכך שלא הגישו כתב הגנה במועד, ולבטח אין לראות בה כזלזול בהליכים המשפטיים. מסקנה שכזו אף איננה מתיישבת עם השכל הישר, בהתחשב בכך שהמבקשים עצמם מנהלים תובענה שהוגשה עוד קודם לכן כנגד התובעת.

אף קשה לקבל את המסקנה המבוקשת על ידי בא-כוח המשיבה לפיה יש באי הגשת כתב ההגנה ובמתן פסק הדין כדי לבסס את אינטרס סופיות הדיון של המשיבה. ראשית, הואיל וכאמור לעיל גם אם פסק הדין ניתן אמנם  ביום 4.11.10, הרי שעה שלא נקבע ממצא פוזיטיבי לפיו הבקשה הוגשה באיחור, ברי כי האיחור הקונקרטי הינו אך האיחור בהגשת כתב ההגנה, אשר הוביל בסופו של יום למתן פסק הדין. מכאן שהאיחור הלכה למעשה הינו איחור ממושך פחות מזה הנטען על ידי התובעת. שנית, הואיל  ולא שוכנעתי כל עיקר שאינטרס המשיבה בדבר סופיות ההליכים אמנם נפגע. התובעת ממשיכה לנהל הליכים כנגד נתבע נוסף במסגרת התובענה דנן שטרם החלה בה שמיעת הראיות (בין היתר בנסיבות בהן התובעת עצמה הגישה בקשות לתיקון תצהירים מטעמה בטרם שמיעתן); התובעת מנהלת הליכים מקבילים אל מול המבקשים במסגרת תובענה אחרת; לא נטען, כי נגרמו למבקשת נזקים קונקרטיים שאינם הפיכים כתוצאה מניהול הוצאה לפועל נגד המבקשים וממילא הואיל ואין מחלוקת שפרטי הזיהוי של הנתבעים לכל הפחות מוטלים בספק, ספק רב אם ניתן היה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשים.

הסבר לשיהוי בהגשת כתב ההגנה ניתן שאינו מגיע כדי זלזול, כאמור, מצאנו; מסקנה באשר לכך שאינטרס התובעת בדבר סופיות הדיון לא נפגם, הסקנו; נותרה לדיון השאלה האם אמנם סיכויי ההגנה של הנתבעים מצדיקים ביטול פסק הדין.

לעניין זה די בעיון בכתב התביעה שהוגש על ידי המבקשים כנגד התובעת בבית משפט השלום בתל אביב- יפו,  עוד קודם להגשת התובענה קא עסקינן (בגין אותו הסכם תמריץ שבעניינו, בין היתר, הוגשה התובענה קא עסקינן), על מנת להבהיר, כי לא ניתן בשלב זה לקבוע שסיכויי ההגנה של המבקשים קלושים. עסקינן בסוגיה הצריכה בירור ראייתי של ממש.

גם דה-פקטו, צודקים המבקשים בכך שגם אם אין מחלוקת בדבר זהותם הפיזית של המבקשים (אשר בתובענה המקבילה המנוהלת בבית משפט השלום בתל אביב מזוהים כפי הנראה בפרטי זיהוי אחרים), הרי שפסק הדין, כפי שניתן, איננו ניתן לביצוע. ממילא מתעורר החשש, כי ככל שיוגש פסק הדין לביצוע עשויות להיפגע זכויותיהם של אחרים, ככל שבטעות יסתבר שהוא מבוצע כנגד מי שלא היה בעל הדין הנכון בהליכים שלפני. בנסיבות אלה לא ראיתי כל מניעה לבטל את פסק הדין וליתן למבקשים את יומם בבית המשפט.

מכלל אלה מתחייבת המסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק דין להתקבל, וכך אני מורה.

באשר לשאלה האם לחייב מי מן הצדדים בהוצאות ההליכים דומני שבשלב זה אין כל מקום ליתן הוראה קונקרטית לעניין זה. ככל שבטיעון הדיוני בדבר זהות הנתבעים עסקינן, הרי שעיון בכתב התביעה שהוגש מגלה, כי עוד בשעת הגשתו הייתה מודעת התובעת לאי הבהירות, לכל הפחות בעניינו של אחד מן המבקשים, בהקשר זה. אולם התובעת דבקה בכתב התביעה ובפסיקתא שהתבקשה בפרטי זיהוי קונקרטיים, חלף הבהרת הסוגיה באופן שאולי היה בה כדי למנוע מראש את אי הבהירות שנוצרה בעקבות מתן פסק הדין. בנוסף, תצהירי המבקשים מחודש אוגוסט 2010, אשר ניתנו עוד לפני שניתן פסק הדין מלמדים, כי לא היה זלזול מופגן מצד המבקשים בבית המשפט ובהליכים המשפטיים. גם אם לכאורה ניתן לתהות מדוע לא ביררו המבקשים האם תצהירים אלה אמנם התקבלו אם לאו, תהייה דומה ניתן להעלות בכל הנוגע לשאלה מדוע לא בררה התובעת האם הודעתה מיום 17.11.11 (בעקבות ההחלטה), אמנם נתקבלה (כפי שאף הדין מחייבה - השוו הוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, לעניין המצאה בפקסימיליה). בנסיבות אלה ראוי לאזן בין המחדלים הדיוניים באופן שבו תושתנה הוצאות ההליכים בגין הבקשה לביטול פסק הדין, בסך כולל של 1,500 ש"ח, בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.

סיכומם של דברים:

א.         ההחלטה מיום 7.12.11 מבוטלת.

ב.         פסק הדין מיום 4.11.10 מבוטל.

ג.          כתב הגנה יוגש עד יום 12.1.12.

ד.         הוצאות ההליכים, בסך כולל של 1,500 ש"ח תושתנה בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.